להיכן נעלמה התמימות?

אני זוכרת שהייתי קטנה איך הייתי יושבת ונהנת לצפות בסרטים מצוירים, בסרטים שבו הטוב תמיד מנצח ושהגיבור תמיד מקבל את מה שהוא רוצה כי מגיע לו.

"קצת" גדלתי מאז ופתחתי את הראש בלימודי הקולנוע שלי בתיכון או בלימודי האקדמיים עכשיו והבנתי שזהו סתם עוד דרך לשמור על המצב הקיים. על המצב בו האדם מאמין כי ה"יפה" הוא תמיד הטוב וה"מכוער" הוא תמיד הרע השונה, ה"יפה" תמיד מקבל את מה שהוא רוצה ואילו ה"מכוער" לא מקבל כלום ולעיתים קרובות מת.

בסרט "שלגיה" מסר זה בא לידי ביטוי בצורה ברורה מאוד, בהתחלה האם החורגת נראית טוב בסך הכל ורק כשהיא מבינה שיש יותר יפה ממנה היא הופכת למכשפה זקנה מכוערת ורעה. וולט דיסני השתמשו גם בדמות הסטראוטיפית של מכשפה לתיאורה- גלימה שחורה, כובע שחור, אף גדול עם שומות ענקיות -כך לפחות אני מדמיינת מכשפה ואני מאמינה שהרבה אנשים אחרים גם. מה שמביא אותי להבין שהרבה מהסטראוטיפים שקיימים אצלי ובכלל אצל כולנו אנחנו מקבלים מהמדיה – אנחנו מקבלים את המסרים שהם רוצים שנקבל.

http://www.youtube.com/watch?v=6qHaIO0LU38

גם העולם שלנו היום מעביר לנו את המסרים האלה בטלוויזיה באינטרנט ובכלל. למשל בפרסומות אנחנו עדיין רואים שה"יפה" שולט שם ואילו ה"מכוער" תמיד זה שיוצא סלחו לי על המילה "מטומטם" , או שבכלל הוא לא מופיע ורק הדמות ה"יפה" מופיע.

http://www.youtube.com/watch?v=4bbVQ2NQN6o&feature=relmfu

כמו שאני גדלתי על הסרטים המצוירים ועל הפרסומות בטלוויזיה והמסר הזה חדר אלי ואני כמו הרבה אחרים מרגישה שהמסר הזה הוא נכון (ככה החדירו לנו), שבאמת ה"יפה" הוא המצליח , גם היום הילדים גדלים לעולם הזה שעדיין ה"יפה" נתפס כדבר הכי חשוב וטוב.

אבל היום יש יותר מודעות למה המסר הזה גורם בקרב ילדים ובכלל בעולם. אנחנו יכולים לראות היום יותר ויותר סרטים מצוירים לילדים שפותחים ומרחיבים לנו ,לא עד כדי כך , את הבועה שהיינו בא כל כל הרבה זמן, להראות לנו שגם ה"מכוער" יכול להיות טוב ולזכות במשהו טוב.

דוגמא קלאסית להתפתחות הזאת זה הסרט "שרק"- שהוא בכלל סרט פרודיה על הסרטים המצוירים הקלאסים-

שרק ,מפלצת ביצות מכוערת, מציל את פיונה נסיכה יפייפיה ממגדל, אשר כושפה.  ביום היא נסיכה יפה ובלילה היא מפלצת מכוערת. היא מתאהבת בשרק- המפלצת, ובמקום שהכישוף יוסר בנשיקת אוהב והיא תהפוך חזרה לנסיכה יפה היא הופכת למפלצת הירוקה והמכוערת והיא לא מתחרטת, רק בשביל לזכות בשרק המפלצת. שרק הוא גיבור הסרט, הוא הטוב בסיפור הזה, ואילו הנסיך על הסוס הלבן והפייה ה"טובה" הם הרעים, הם אלה שבסוף לא זוכים בכלום.

עם כל המסרים השליליים שהסרטים המצויירים מעבירים ובכלל המדיה אני מאמינה שהיא מעבירה לנו גם מסרים חיוביים.

נכון שאתה ילד אתה לא מבין את הסרטים בצורה שאדם מבוגר יבין אותם, אבל זה גם כל היופי הטוהר והתמימות בדבר. תמימות זה דבר טוב, ככל שאני מתבגרת ומרגישה שהתמימות שלי הולכת ונעלמת אני מבינה כמה שזו תוכנה חיונית וחשובה. אדם תמים הוא אדם מאמין , אדם שיכול לסמוך וללכת ולאמין בדברים ללא פחד וחשש שמה הוא יפגע, נכון שלפעמים התמימות הזאת מעוורת אותנו אבל בלעדיה אני לא חושבת שהיינו לומדים משהו. אבל מה שמבאס זה כל פעם שאתה נותן לתמימות שלך להוביל אותך ואתה נפגע בסופו של דבר – כך התמימות שלך פוחתת והיא לא נשמרת.

אני זוכרת שראיתי סרטים מצוירים בתור ילדה ונכון שהמסר שה"יפה" הוא הטוב המוצלח ו"מכוער" הוא הרע חדר לתת מודה שלי, יחד עם זאת, חדרו עוד הרבה מסרים שלא הייתי מגדירה אותם שליליים.  כמו, שבשביל להיות אדם טוב ומוצלח צריך לעזור לאחרים. לדוגמא: שסימבה מ"מלך האריות" עזר לטימון ופומבה חבריו וגם ללביאות שהיו תחת שלטונו האכזר של סקאר והצבועים לצאת מהמצב הזה.

אני אישית לקחתי מהסרטים המצוירים את אהבתי למושג "אהבה", את האמונה שלי שיום אחד גם אני אמצא אהבה שכזאת, אהבה שתגרום לי לנצח הכל, את הפחדים והחששות שלי. נכון לא כולם כמוני, שהם מתבגרים האידאל שלהם ל"אהבה מהאגדות" נעלמת , הם מאבדים את התמימות והאמונה הזאת. אבל אני עדיין מאמינה שיש דבר כזה- קראו לזה תמימות, אבל אם אין אמונה במשהו אז אני מאמינה שאין לנו לאן לרצות לשאוף או בכלל שאין לנו משמעות לחיים.

הסיבה העיקרית לפי דעתי המשאירה את האדם הבוגר לצפות בסרטים מצוירים וסרטים בכלל זאת הבריחה מהמציאות היומיומית שלנו, הרצון העז שלנו להתנתק ממה שעובר עלינו במהלך היום ולהיכנס למוד של הגשמת חלומות ופנטזיות תוך כדי צפייה במדיה. היא משלימה לנו את הדברים החסרים , למשל אני אוהבת לצפות בסרטי וולט דיסני או בסרטי דרמה רומנטיים בגלל שזה איך שהוא גורם לי למלא את החסר שקיים בי, זה לא נשאר לאורך זמן אבל זה עדיין משפר לי את ההרגשה הכללית ומחדש לי את האמונה.

אז מה אתם חושבים על התמימות והטוהר? גם אתם מתגעגעים לזה? להרגשה הזאת שהיינו ילדים ולא חשבנו יותר מידי לפני מעשה פשוט עשינו את מה שהלב שלנו אומר לנו. החיים אז היו יותר קלים, לא?! 

אז מה אנחנו עושים אם זה? למה לא להמשיך להאמין בדברים שהאמנו בהם שהיינו ילדים?

תחשבו על זה!

 

 

מודעות פרסומת